היום יותר מבעבר, אנו נוטים להיות פחות אופטימיים ופחות מאושרים.
הרצון לחפש הצלחה אישית ולא קולקטיבית מובילה אותנו להשוואה תמידית לאחרים. רבים מאיתנו רוצים הישגים שיוכיחו לכולם "מה אני שווה" אך בדרך יש כישלונות, רגעי משבר שיוצרים בנו תחושת כשלון "אישי" ומגבירים בנו את תחושת הפסימיות ואיתה הערך העצמי יורד.
לפי מחקרים ילדים אופטימיים סובלים ב-50 אחוז פחות מבעיות התנהגות, קשיים רגשיים והתמכרויות לעומת ילדים פסימיים.
פרט לנטייה הגנטית, גם להורים פסימיים יש השפעה על ילדיהם. מי שהוזהר רבות משחר נעוריו: לא להאמין, לא לנסות, לא לשנות, יגדל עם תחושה שהעולם לא בטוח וכל הזמן יבדוק את עצמו וסביבתו ויתקשה לקבל ולהסתגל למקומות, אנשים ומצבים חדשים. הפסימיות תהפוך כגישה לחיים.
באבחונים הגרפולוגיים של אנשים פסימיים גיליתי שהם זהירים יותר ולא ממהרים לתת אמון
בפרט באנשים חדשים, הפחד הגדול שלהם הוא משינויים. רובם דבקים במסגרות כמו עבודה נישואין ובית ההורים גם אם אינם טובים להם, וזאת בגלל תחושת ודאות, יציבות ובטחון לה הם זקוקים.
מתאמנים פסימיים בדר"כ מגיעים רק אם חוו תחושת חרדה שמפריעה להם לתפקד ולאבד שליטה.הם יגיעו לטיפול רק אחרי בדיקה מקיפה,יאספו עדויות הצלחות של המטפל, ועדיין יגיעו סקפטיים ביכולת לשנות את מצבם.
אימון לאופטימיות
באימון אנו לומדים לזהות מחשבות אוטומטיות פסימיות לאמץ סגנון חשיבה אופטימי יותר, ההתייחסות לכישלון הוא חלק מהעשייה, בעזרת ההתמדה אנו נשתפר, בסופו של דבר נצליח.
פתוח ציפיות לא ריאליות לגבי עצמנו, כי גם הן מתכון בטוח לצבירת כישלונות, ובעקבותיהם הייאוש והפסימיות.
כאשר אנו לומדים לזהות את כוחותינו, ניתן להישען עליהם גם בתחומים נוספים. כך נוכל לחוות הצלחות רבות יותר, ונוכל לחשוב באופטימיות על העתיד: כי אם אתקשה, אוכל תמיד לחשוב על משהו, שיעזור לי הודות לניסיוני ותבונתי
