יש אנשים שמדברים בקיצור, ויש כאלו שמרחיבים ומפליגים.
לא תמיד יש לנו את הזמן או סבלנות להקשיב, וכשהדובר מתפזר (רק אם זה לא הבוס) אנו
מאיצים ומבקשים לדבר "בקיצור", להגיע ללב, לשורה התחתונה. חלק יקצרו אבל יש אנשים
שישתתקו או ימשיכו לספר כי הם לא יכולים לקצר בגלל, הקושי להבחין בין עיקר לטפל, הכל חשוב.
הייתה לי מתאמנת שדיברה בקצרה, היא סיפרה לי על שיחת טלפון שהייתה לה עם מחזר חדש, שבו שאלה "אתה רוצה לבוא לגור איתי?", היא התכוונה שיתלווה אליה ולראות ביחד גור כלבים, והוא הבין, שהיא מזמינה אותו לעבור לגור איתה בביתה.התגובה לא אחרה לבוא, הוא נבהל ונעלם.בעבודתי אני נתקלת לא פעם בנשים נשואות שמלינות על בן הזוג שלא עוזר, אינו מתחשב
ואף לא מעריך אותן, כשאני שואלת "הוא יודע?"
התשובה לכך כמעט אוטומטית – למה לשאול? "זה כל כך ברור, למה אני צריכה לדבר?", בהמשך הם מבינות שהבעל לא קורא מחשבות ואין ברירה גם אם קשה, לא נעים, "הוא לא ישתנה", צריך לדבר.
ישנם גברים שמלינים שהאישה חסרת סבלנות, עצבנית והם רבים המון "יש לה הכל,
אז מה עוד היא רוצה?" ותגובתי "מה באמת אשתך רוצה?", "שאלת ?".
לצעוק זה "קצר" אי אפשר להבין. "שתיקה" זה גם סוג של תקלה כי "אין קליטה"
מתקנים את" הקצר" ומפסיקים לדבר בקודים, קיצורים, ובטלפתיה.
צריך לדבר, ברור, ולהקשיב עד הסוף עם סבלנות, אמפטיה וללא שיפוט.
זה אפשרי צריך לשנות הרגלים, ניתן להיעזר במאמן, מטפל – אנשי מקצוע,
תקשורת פתוחה בונה ומחזקת מערכות יחסים בזוגיות, עם ילדים, הורים ועוד.
לעיתים המילים הארוכות והסיפור משמשים כיסוי למתקשים להביע רגש או כוונה, ולקבל
תשומת לב, הערכה, אהבה. ההקשבה היא גם ביטוי של "נתינה",
לתת את מלוא תשומת הלב לאחר
